להיות צודק או להיות חכם – פרקטיקה או תיאוריה?

 לכל אדם יש את נקודות התורפה שלו. כאלה שאם לוחצים עליהן, הוא נכנס למגננה עצמית בניסיון לשמור Accuser tnsעל השליטה במרחב הרעיוני והפרטי שלו. במצב כזה של מגננה, אתה לא באמת חושב אם יש לזה סיבה. זהו הצדק הפרטי שלך, זו הזכות שלך, זה החופש שלך והנטייה היא ברגעים אלה לשכוח שזה כמו ניגון חוזר. נקודות אלו הן אותן נקודות לאורך החיים, באם זה העקרונות של כל אדם, הערכים שלו, האהבה שלו, או השנאה שלו; נקודות החולשה הן חלק מהמבנה האישיותי שלנו. השאלה היא האם אנו מודעים לקיומן ואם כן, האם אנו מודעים לאופן שבו הן מטרפדות את היום-יום שלנו.

לעיתים קרובות נקודת החולשה, היא גם נקודת החוזק. כלומר, כאשר אנו מכירים את נקודת החוזק ומעריכים אותה כיתרון על פני אחרים, היא גורמת לנו לפעול כעיוורים ולהתעלם (בין אם במתכוון או שלא במתכוון), מדעות ורעיונות של מישהו אחר. ניקח לדוגמא את מרחב הרעיונות. אם זה בעבודה, בעיצוב הבית, באסטרטגיה לחיים; הרעיונות שלנו, שבשבילנו הם גאוניים, הופכים לסוג של אמת מוחלטת כזו, שלא ניתן להתפשר עליה. במחקר שעשו צמד החוקרים האמריקאים, דיוויד מארקום וסטיבן סמית, הם כינו את התופעה של מלחמת חורמה על הרעיונות כ "התנהגות הגנתית" והבחינו בינה לבין "הגנה על רעיון". הם קבעו כי, בעוד המניע להגנה על רעיון, הוא לתת לטיעון הטוב ביותר לנצח, המניע להתנהגות הגנתית, הוא חוסר המוכנות שלנו "להפסיד"! תופעה זו מראה כי כאשר אנחנו פועלים בהגנתיות, אנחנו מזדהים יתר על המידה עם הרעיונות שלנו, המחשבות שלנו והדעות שלנו. אנחנו נכנסים למעין 'פלונטר רעיוני' בו מי שלא מסכים איתנו, לא מקבל אותנו ובמקרי קיצון, מנסה 'להוציא אותנו מהמשחק'.

בשבילי, לקרוא את זה פעם אחת לא הספיק. לי בתור האדם העקשן ואפילו לפעמים הצדקן שאני יכולה להיות, זה היה כמו לקרוא את סיפור התבגרותי. בנקודות השפל של ההתגוננות, הם כותבים, איננו מוכנים להיות מושפעים מאחרים. בחוויה האישית שלי, התחושה היא שאף אחד לא מבין וגם לא רוצה להבין את הרעיון; כאילו לאחרים יש משהו נגדי ונגד הרעיונות שלי. שיח זה שאני מנהלת ביני לבין עצמי ברגעים בהם אני צריכה להחליט איך להתנהג ואיך להרגיש, הוא חלק מאוד משמעותי בהתפכחות שלי, ביכולת שלי לגדול ולהתגבר על עצמי ועל האגו האינסופי שיש, לדעתי, לכולנו. זה לא דבר רע, זה אפילו יכול להיות דבר מצוין, כל עוד אחוזי השליטה על קבלת ההחלטות מחולקים 80% -20%, 80% לאדם ולתבונה שלו לעומת 20% לאגו.

הרבה פעמים כשאני נקלעת לשיח הזה שלי, או של אדם אחר שמתייעץ איתי, הטיעון שלי הוא 'מה ייתן לי להיות צודקת, התוצאה לא תשתנה! לעומת זאת אם אפעל בחכמה. אהיה פתוחה מספיק בשביל להתקדם הלאה, בין אם זה יהיה עם הרעיון שלי או של מישהו אחר'. שהרי, שני מוחות טובים מן האחד, ועמדת ההתבצרות שלי בדעתי מונעת ממני את היכולת ללמוד ולהתפתח עם האחר או בעקבות המפגש איתו. הבעיה היא, שבמקרים רבים מצטיירת תמונה בה בשביל אותו אדם שנקלע לוויכוח, המהלך החכם יהיה ללכת עם הצדק - נשמע אבסורד? אני בטוחה שכל אדם שינסה להיזכר במצב דומה, יודה כי זו סיבה מספיק טובה להתעקש. אז אני שואלת. האם הפתגם החכם הזה יכול להיות פרקטיקה? או שמכורח טבענו, הוא יישאר בגדר תיאוריה שיש לבחון.

מה ניתן לעשות? מארקום וסמית מצביעים על שלוש דרכי פעולה שאפשר איתן להימנע מ"השתלטות האגו": 1. לשמור על צניעות. 2. לעודד סקרנות. 3. לשמור על מהימנות. איך? על ידי מודעות, פתיחות, הקשבה ומחשבת תחילה..

להרחבה בנושא ולהתייעצות, אתם מוזמנים ליצור קשר עם צוות המרכז לאינטליגנציה רגשית.

מידע נוסף